הקורונה פרצה לחיינו, ומשנה את הדרך שבה אנחנו עושים דברים. בכל הרמות והמערכות. כמו רוח סערה, כמו אסון טבע שמשאיר אחריו חורבות. האמנם? מבנים מתמוטטים כי היסודות שלהם לא טובים, לא ממוגנים ולא יציבים. וכך גם מערכות חיינו והדרכים שבהם אנחנו מתנהלים. מערכת החינוך למשל. אפשר להגיד, שהקורונה מכריחה את המערכת לעבור שינוי, אם לא מהפיכה של אין ברירה. אם נסתכל בכנות במערכת החינוך, בבתי הספר, בחוויית הלמידה וההוראה של התלמידים, מורים והורים כאחד, נגיע למסקנה שהקורונה רק חשפה את הכשלים הקיימים במערכת. היא לא יצרה אותם. 

מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה, תוכננה בתקופת המהפיכה התעשייתית (קיראו על כך כאן https://laitman.co.il/ ), כאשר בעלי המפעלים היו צריכים להכשיר עובדים, שתהיה להם יכולת חשיבה וידע בסיסי, כדי להסתגל במהירות  לעולם חדש, שבו הם יתפקדו כברגים במערכת משומנת. לא נעים לשמוע, אבל זו תמצית מערכת החינוך שהוקמה אז, ומתפקדת ככזו עד היום. מגני ילדים, שבהם ילדים רקדו שרו ושיחקו כל היום, הם עוברים למערכת שבה רוב היום הם ישבו, יקשיבו, יאביסו את עצמם בחומר לימוד. הדרישה העיקרית מהם, תהיה לשבת ולהיות בשקט. הם ילמדו חומר תיאורטי, שלרובו אין שום קשר רלוונטי לחייהם, ובעיקר יוגבלו לחיים של תחרות ציונים מתמדת. איזה אנשים מערכת כזו בונה? שאלה טובה. נראה שאינה נשאלת כלל. 

כעת עם פרוץ הקורונה, ניתן לראות בבהירות כמה המנגנון כולו אינו מותאם, לא לתלמידים, לא למורים ,לא להורים ובכלל לא לחיים. ילדים צריכים כמובן ידע בסיסי, השכלתי בחיים, אבל היום המידע הוא פתוח לכל. אם אדם רוצה, הוא ימצא את כל התשובות באינטרנט. גם ילדים סקרניים. לעומת זאת, היכולת לחשוב, למיין מידע להחליט מה רלוונטי, להבדיל בין אמת לשקר, טוב או רע, חשיבה אנליטית וחוקרת, אלו אינם נלמדים. כמו כן, הבעיה הגדולה ביותר המסתמנת מבתי הספר וכל מסגרות החינוך בכל הגילאים , היא טיב הקשרים והיחסים בין כל הגורמים.

נתחיל מהילדים עצמם. הדגש על ההשכלה, מותיר ואקום בחינוך, אשר מתמלא מאין ברירה בתכנים מהטלויזיה, מהמדיה החברתית, ומהאינטרנט, אשר מטרתם הוא שעשוע ובידור נטו, ללא שום חשיבה או רצון, למתן ערכים, ולעצב בני אדם טובים. הריק שבו אנו מותירים את הילדים, יוצר עבורם קשיים גדולים מאד ביחסים ביניהם.  בהתאמה מוחלטת עם המדיה הם מלאים בתחרותיות, השפלה, משחקי כוח ושליטה. חרמות, אלימות מילולית ופיזית, הם מנת חלקם של ילדינו בכל יום. 

היחסים הרעועים, קיימים גם בין המורים לילדים עצמם, ובין המורים להורים ובין המורים למערכת. מדובר במעגל של יחסים מקולקלים ואומללות, שהקורונה רק הביאה לפני השטח, בצורה כזאת שאי אפשר להתעלם עוד מהם. זה טוב. כי בלעדיי קריאת השכמה זו, לא היינו חייבים עכשיו, בלית ברירה, להתחיל להתמודד ולפתור בעיות מהיסוד, ואולי באמת להביא קצת מרפא לתחום חיים חשוב ביותר.