דיכאון, קורונה ומה שביניהם

אומרים שדיכאון זו מחלת המאה… ועכשיו עם הקורונה שמלווה את חיינו עם כל חוסר הוודאות
שמביאה איתה, המצב הכלכלי הלא טוב של הרבה אנשים, הפחד מכל בן אדם מולנו, המצב לא
נראה מזהיר. לא יודעת אם יש לי דיכאון אבל…
אי אפשר לדעת אם ומתי שוב יהיה סגר. יכולה לומר על עצמי, חד הורית לבד עם ילד, שלא היה קל
בסגר שהיה. מאתגר ביותר אפשר לומר. במיוחד היה קשה לי על הילד שלא יכול להיפגש עם חברים
שלו. ילד יחיד, בלי אחים ואחיות בבית, לא פשוט. אז כן, היה יותר זמן איכות שלי איתו אבל בשלב
מסוים זה כבר היה קשה מדי. גם לי בלי מפגשים עם חברות, וגם בלי מפגשים של הבן עם חברים.
ואז החזרה לשגרה, שגרה זהירה. אז עדיין נפגשים בעיקר עם ילדים שאיתו בגן, עם חברות אמהות
לילדים שבגן, ועדיין כמעט ולא עם המשפחה וזה מאוד קשה. במיוחד שקשה להיפגש עם סבא
וסבתא. ומה יאמרו כל הרווקים והרווקות וכל המבוגרים שנמצאים לבד בבית. מצבים לא פשוטים.
בעצם מה שאפשר ללמוד מן המצבים האלו שמגיעים אלינו שבאמת מה שחשוב וממלא אותנו ועושה
לנו שמח בלב, זה קשרים עם אנשים. חברים, משפחה. "לא טוב היות האדם לבדו". רק שבעולם
שלנו הגענו למצב שאנחנו כבר לא יודעים איך להיות עם אנשים. אנחנו בעיקר מול מסכים ולא מול
אנשים.
והנה הגיעה הקורונה ושמה לנו את המראה הזו בפרצוף. אתם לא יודעים להתחבר עם אנשים, ואם
אתם מתחברים זה רק מתוך אינטרס אישי ולא מתוך מחשבה על האחר ולא עם רצון שיהיה טוב
לאחר. אלא רק מחשבה על עצמי בלי שום חשבון על האחר, על הזולת. אז הקורונה שמה אותנו
בבתים. "שב ואל תעשה, עדיף". אל תזיק. לפחות שלא תזיק לאחרים.
ואז פתאום כולם נהיו בזום, זום עם חברים, לימוד זום של הגן, זום עם סבא וסבתא, ליל סדר בזום.
עד שגם זה נהיה כבר קשה מדי. חסר מדי המפגש הפיזי, החיבוק, הקרבה, להרגיש שלא לבד.
להרגיש בפיזיות.
הלוואי שנבין את זה, שנרצה ללמוד איך להתחבר באמת, ואז גם דיכאון לא יגיע אלינו, לא קורונה,
לא דיכאון ולא כלום. כי נדע איך לשמח את האחר, איך לחשוב על האחר, לדאוג לו. כבר לא נפחד
מאף אחד, בלי קשר לקורונה. נסמוך על אנשים ונרצה את קרבתם. הלוואי.