פתחת באקראי, יגעתי ולא שוכנעתי. כששואלים את אישי הישן לשלומו הוא עונה עדיין כאן וכשיושבים לפעמים יחד מראה לי סדרה של תמונות שקורא לה, הם כבר לא איתנו. זכרונות של ריגינה מבצת – בחירות – בנוב פזר שביגוסלביה עיר הולדתי, היו 80 משפחות יהודיות ובכל פעם שהיו בחירות כולם הסתגרו בבתים. כולם הסתגרו בבתים בגלל המהומות בעיר. אני זוכרת שפעם אחת היו בחירות בין הדמוקרטים, הרדיקלים, והעירייה. הייתה משפחה אב ושני בנים, שכל אחד מהם השתייך למפלגה אחרת, כך שלא היה משנה מי יזכה, הם ירוויחו. אמי אמרה לי ולאחים שלי להשאר בבית, אחי מישה ברח והלך עם חבר שלו לראות את הנעשה ברחוב. איכר אחד עבר, כמנהגו, עם עגלה וסוסים למכור עצי הסקה. אחד האנשים ברחוב חטף ממנו את העצים והכה אותו, החלה מהומה, וחברו של מישה העיר הערה כדי להרגיע את הרוחות, אחד המתפרעים דקרו
בסכין והרגו.
מישה רץ הביתה חיוור ואמר לאימי שהיא צדקה ושיותר לא יצא מהבית בזמן בחירות.
יצחק ארמון מבצת – ליל חורף בגליל – איזה חלומות נשאנו מהשכול אל המסע, ועלינו אל ארץ, ציונות במלוא הדרה. כחול לבן וגם אדום דגלים נעו ברוח, אך עדיין לא קלטנו שברוסיה אין לשלוח. שם נכשל ניסיון אדם, הוא השפיע על העולם, הוא חדר אל תוך ליבנו, הוא הרס את ישותנו.
המרקסיזם הוא נלמד, עבור בורגנים בלבד, העולם שכך נשלט רווחים למעמד. מפעלנו כאן הקמנו, קיבוץ בנינו לתפארת מהחלומות הגשמנו מידת מה של חברות, אך הגל שהוא עכור לא ניתן נגדו לשחות על ההרס הכפול על חזון של חלומות. רק אולי ואהבת לרעך כמוך של חכמת הקבלה יוכל לעשות שינוי כי האנושות כבר די אבודה ואין לה תקווה.
ברכה לחתונת הזהב – ביום חגנו נזכרים כבר שנות השישים והחמישים וגם חמש זה מה שיש נפגשנו בדובון כולה שמש בבית כה נידח, שם הגג עשוי מקש ולתות טעם דבש. טיילנו בשבילים אי – שם סיפרנו מעשיות וגם… א ה ב נ ו זה את זו מאוד, נישקנו ואהבנו עוד. בא הקיץ והסתיו, רוחות עזות של חורף, וכך הגענו לעכשיו לבית חם עם שורש, למשפחה גדולה וחמה, לנכדים כבר תשעה, אנו מטילים לא סתם לפריז ללונדון ונגיע גם לאמסטרדם. נרים כוס זה רק לברכה, לחיים טובים ולשמחה, לשנינו שרק יהיה לנו טוב, נריק היין -זה הסוף.