געגועים למזג האוויר של אירופה

קודם כל צריך למקד, אירופה בשבילי זה שוויץ וצפונה, מקומות שבהם מזג האוויר מאפשר לאדם תחושה של נינוחות לאורך כל השנה. עד גיל 7 גרתי בציריך, מחלון הכיתה שלי בחורף היה אפשר לראות פתיתי שלג רוקדים לכל הכיוונים בזמן שהמורה טחנה לנו את המוח עם כל מיני טקסטים.

אז קודם כל, מה שאדם סופג בילדות זה הבסיס שלו, טשרניחובסקי ניסח את זה קצת יותר טוב ממני: 

"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו,
רק מה-שקלטה אזנו עודה רעננה,
רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות,
כל אשר פגש במשעולי-טללים ילד
מתלבט, נכשל על כל גוש ועי-אדמה,
בעוד בסתר נפשו ובלא-יודעים ערוך
מזבח, עליו יקטיר מדי יום ביומו
למלכת-השמים, לכוכב ומזלות."

למען הסר ספק, ישראל היא הבסיס של העם היהודי ולכן ויתרתי על הזדמנויות שהיו לגור בארץ יותר סמפטית מבחינת מזג אוויר, אבל אף אחד לא יכול לבטל את "תבנית נוף-מולדתו" שעליו כותב טשרניחובסקי והגעגוע רק מתגבר עם כל חמסין. פעם היינו יכולים לטוס ולטעום את הטעם המתוק של מזג האוויר הנורמלי, היום וירוס הקורונה סידר לנו עוצר ונשאר רק הזיכרון. 

דבר ראשון זה המים הזורמים. בכל עיר וישוב יש נהר קטן, או אגם, או אפילו מפל מים וכבר לא מדברים על הולנד ששם יש זכות קדימה לספינות על פני רכבים. זוכרים איך נשמעים מים זורמים באופן חופשי ? המים מביאים עשב וצומח, לא צריך כמובן להשקות, והעין של האדם יכולה לפעמים לנוח קצת עם הירוק. 

הסעיף השני הוא הלבן של החורף. יש שקט אמתי שיורד על הטבע וגם על ערים כאשר יורד שלג, וזה לפני שהתחלנו לדבר על ספורט החורף. לא צריך להיות אתלט חובב סקי, אפשר סתם לצעוד בתוך הלבן. אבל הגלישה במורד יוצרת תחושה של שיתוף עם הטבע שנשארת אתך גם שנים אחרי כן. 

היום בנתב"ג נוחתים בעיקר מטוסים קלים, צריך לראות בשביל להאמין, וקופסאות האלומיניום שבהם היו דוחסים אותנו ולוקחים אותנו לנשום מזג אוויר שפוי באירופה חונות על המסלול בדממה. לי זה עצוב, אני מתגעגע למזג האוויר של אירופה.