כולנו מכירים את ההרגשה הזו של מחנק כשאנחנו מגיעים למקום מסוים ומתוך ההרגשה הזו של המחנק אנחנו רק רוצים לברוח משם. ברוב המקרים אנחנו נאלצים להישאר במקום הזה ואז האנרגיה הזו, הלא טובה, שבמקום הזה משפיעה גם עלינו. אנחנו מתחילים להתבונן על האנשים בעיניים ביקורתיות, מתחילים להרגיש דחייה מהאנשים, רואים בהם כל מיני תכונות רעות. מה קורה שם? איך אנחנו נמלאים באיבה, בשנאה ממש, לאנשים הללו? הם הרי לא עשו לנו דבר, זו הרי הרגשה אישית שלנו. יש הרי סיכוי לא קטן שאנחנו אפילו טועים לגבי חלק מהאנשים.

אז מה באמת קורה לנו שם? אנחנו כולנו מקושרים ברשת של מחשבות ורגשות. כשאנחנו נכנסים למקום שיש שם מחשבות רעות אנחנו מתכללים באותן המחשבות, באותו רגש של שנאה. הרשת משפיעה עלינו כי גם אנחנו מונעים מאגו שרוצה לעצמו טוב ובורח מרע. מנעד רגשות של טינה ושנאה כל כך מוכרים לנו כבני אנוש שהם מהדהדים בנו ואז גם אנחנו מתחילים לפעול כחלק מהרשת.

"כולנו מקושרים ברשת של מחשבות ורגשות"

לעומת זאת, יש שאנחנו נכנסים למקום ואנחנו מרגישים מיד הרגשת רווחה, כאילו נושמים אוויר צח. מרגישים אנרגיה טובה. אנחנו מתכללים באווירה הטובה הזו, מרגישים חופשיים ונינוחים, מתבוננים בחיבה באנשים, חושבים עליהם מחשבות טובות ומשייכים להם תכונות חיוביות. כאן אנחנו מתכללים ברשת של חיבה ואהבה ומתחילים לנוע עמה.

עם יד על הלב, יותר פעמים אנחנו מרגישים את הרשת של האיבה שמקיפה אותנו ומניעה אותנו בתוכה. למה? כי אנחנו אנשים שמונעים מאגו, מהרצון לעצמי גם כשזה על חשבון האחרים. כדי לתת לנו את ההיתר המוסרי לנהוג כך, נוח לנו לאפשר לעצמנו את רגשות האיבה והשנאה ולתת לעצמנו צידוק על יחסינו הרעים כלפי הזולת. לכן, התכללות ברשת השנאה קלה לנו ועקב כך, רשת השנאה והאיבה נעשית רחבה יותר. 

הפתרון לכך הוא להרחיב את רשת האהבה במודע. כשאנחנו נכנסים למקום שאומר לנו ברח, להבין שנוצרה פה רשת של שנאה ומעל הרגשת ההתכווצות שתופסת אותנו, להתחיל לחשוב מחשבות טובות על האנשים המצויים שם, אפילו להתחיל לדבר עם חלק מהנוכחים הפוך ממה שאנחנו מרגישים כדי "ללכוד" אותם בתחושת האהבה ולקשור יותר ויותר אנשים לרשת האהבה כדי שזו תגבר על רשת השנאה.